<h1>ארחות חיים הלכ' נט"י סימן י"ד</h1>
<h2>דף קה.</h2>
מים ראשונים מצוה והן ניטלים בין ע"ג כלים בין ע"ג קרקע בחמין ובצונן. וצריך להגביה ידיו למעלה שלא יצא חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים. מים אמצעיים שבין תבשיל לתבשיל רשות. מים אחרונים שבסוף אכילה חובה מפני מלח סדומית שמסמא את העינים ועוד שהרגו את הנפש ואין טעונין ברכה. וחזינא בדוכתא אחריתי דאמר אחר כל אכילתך אכול מלח דילמא בהאי מילתא איכא מלח סדומית ויש לחוש לכל מלח שמא טבעה כמלח סדומית לכך היא חובה דאין אדם רשאי לחבל בעצמו וכיון דלרפוא' קא עביד אין צריכים ברכה. וכ"כ הרשב"א ז"ל מים אחרוני' אינם מצוה אלא חובה לשמור מן הנזק ואין מברכין על החובה אלא על המצוה ופעמים שצריך לברך על מים אחרונים כגון מי שנוטל הכוס של ברכה בלבד. כיצד אכל דבר מזוהם צריך לרחוץ ויברך על רחיצת ידים. ומהו הדבר המזוהם י"א כל דבר שהוא לח אבל דבר שהוא יבש לא נקרא מזוהם. וי"א שכל דבר שאינו ממין הקרב על גבי המזבח קרוי מזוהם וכל הקרב פסקה זוהמתו עכ"ל. והר"ם ז"ל מקוצי כתב בצרפת לא נהגו במים אחרונים דאין נחשבות דברים מזוהמות להיות פסולות לברכה כיון שאין מלח סדומי' מצוי בינינו עכ"ל. ותכף יברך ברכה בלי הפסק כדאמרינן תכף לנטילת ידים ברכה. ואין נוטלין אלא על גבי כלי או קיסם או אבנים וכיוצא בהם כדי שלא יפלו המים מידיו לקרקע וביאר הראב"ד ז"ל משום רוח רעה. ולא בחמין שהיד סולדת בהן. וביאר הרשב"א ז"ל שהמים החמין מפעפעין את הידים ואין מעבירין את הזוהמא אבל ניטלין בצונן או בפושרין ולהוציא כח המלח ישפיל ידיו למטה. ונ"י למים ראשוני' עד הפרק והוא קשרי האצבעו' המחוברין כדאמרי' צריך אדם ליטול ידיו לחולין עד פרק שלישי ושיעורן עד רביעית. והרשב"א ז"ל כתב עד הפרק שהוא סוף הכף המחובר לקנה הזרוע בד"א בראשונים אבל באחרונים עד פרק שני של אצבעות שאין מגיע למעלה משם המאכל ושיעור רביעית לראשונים אבל לאחרונים עד שיעביר הזוהמא.
